_.jpg)
קצת על הסופרת: ארי־אל לביא
ארי-אל לביא (43 ,נשואה+2 ,בעלת מכון קוסמטי, מזכרת בתיה) נולדה לחיים של קושי, אלימות ומחסור.
"מבעד לעיניים של יוספה" הוא סיפור ילדותה. סיפור יוצא דופן על נערה שמגיל צעיר חוותה את הצד הקשה של החיים: בית אלים, מעבר בין דירות, מוות של האם שעלתה באש למול עיניה, בתי אומנה אלימים,הטרדות מיניות במשפחה ונישואים כושלים בגיל צעיר. כיום, לאחר שהצליחה להשתקם, והחליפה את שמה לארי-אל, היא חושפת בספרה את החיים כילדי אומנה, הגדלים בחצר האחורית של מדינת ישראל וקוראת לאנשי המקצוע והרווחה לקרוא את הספר ולהושיט יד לעזרת "הילדים השקופים". ילדים שנשלחו לפנימיות ובתי אומנה ונשארו מצולקים גם בחייהם הבוגרים.
כתבו עלי
"דרך העיניים של יוספה"- הספר שתקראו בנשימה אחת.
התאהבתי ביוספה כבר בעמוד הראשון. היא לא בחרה את מציאות חייה, אבל יכלה לה בכל כוחה.
ריקי ברוך
אמרת שאת אוהבת/ ארי־אל לביא
בלילה, כששכבת לידי, הרגשתי
לבך פעם וידך חיבקה וגוננה.
בלילה ידעתי שעינייך עצומות,
אך את כלל לא ישנה ולא חולמת.
אני מרגישה אותך גם כשאת חושבת שלא.
אמרת שאת אוהבת אותי לתמיד,
קנית לי וקישטת אותי גם לעתיד.
איך ידעת לחגוג בהוד והדר וחיוך?
למה לא צעקת את מה שקורה שם בפנים?
אני שומעת את צחוקך מתגלגל עדיין,
וסבתא אומרת שאת בכלל לא צריכה יין.
בלילה, כששכבת לידי, הרגשתי
את הפחד זורם בדמך, הרחתי
דמעותייך השקטות מרטיבות את ראשי.
אגן עלייך בגופי, בלבי, הבטחתי.
אז איך זה שלא הצלחתי?
נר ופרחים הבאתי עד אלייך,
נישקתי, והדמעות אטומות, לא יורדות,
הלב מדמם שנים של כאב בדידות,
המראות לא נעלמים מהזיכרון.
עוד מנסה להיזכר בחיבוק האחרון,
רק רואה אותך עטופה בלבן, מובלת.
הבטחת שאת אוהבת אותי, אני חולמת.
עוד בטרם מלאו ליוספה שבע שנים, היא מוצאת את אמה עולה בלהבות. חייה עומדים להשתנות מן הקצה אל הקצה. היא ושני אחיה הקטנים, וגם סבתא איתנה, ניצבו מול כל העולם.
בפתיחות לב נדירה וברגישות אין קץ, מגוללת יוספה בפני הקוראים את קורות חייה. היא פותחת צוהר לעולם מנוכר, לחברה שלא יודעת לקבל את השונה, להתמודדות בבית האומנה שאליו נשלחה עם אחיה, לחצר האחורית של ישראל, הצד האפל והלא מוכר לרובנו.
יוספה, היום היא ארי־אל, כואבת את החיים ההם, אך לא נותנת לכאב להביס אותה.