הספר: דרך העיניים של יוספה

סופרת: ארי־אל לביא

עוד בטרם מלאו ליוספה שבע שנים, היא מוצאת את אמה עולה בלהבות. חייה עומדים להשתנות מן הקצה אל הקצה. היא ושני אחיה הקטנים, וגם סבתא איתנה, ניצבו מול כל העולם.

בפתיחות לב נדירה וברגישות אין קץ, מגוללת יוספה בפני הקוראים את קורות חייה. היא פותחת צוהר לעולם מנוכר, לחברה שלא יודעת לקבל את השונה, להתמודדות בבית האומנה שאליו נשלחה עם אחיה, לחצר האחורית של ישראל, הצד האפל והלא מוכר לרובנו.

יוספה, היום היא ארי־אל, כואבת את החיים ההם, אך לא נותנת לכאב להביס אותה.

עטיפה אריאל בן בכור4.jpg

הקדמה: 

כאן והיום אבקש ממך, אלוהים, כמה דברים. החיים האלה לא פשוטים לילדים רבים בארץ ובעולם הזה,  ממש כאן ועכשיו.

 

הוצאתי את הספר הזה לאור בייסורים רבים, למען הילדים האלה, שלא בחרו בעבר שלהם, כדי שידעו שהעתיד בידיהם; במטרה שיקראו אותו שופטי נוער שרק שומעים כמה רע עשו הילדים ומענישים אותם בלי לתת מענה למצוקתם; עובדים סוציאליים שחלקם איבדו את הרגש; מחנכות כיתה כדי שיבינו שילדים כאלה הם אף פעם לא ילדים רגילים, גם כשהם צוחקים; הורים מאמצים ומשפחות אומנה כדי שיפנימו שמאחורי כל ילד יש סיפור שהוא לא תמיד צועק אל העולם, אבל בפנים נפשו מצולקת.

 

 ילדים צריכים הרבה יותר מאוכל, שתייה, בית ספר וחוגים. ילדים, כל הילדים, צריכים יד מלטפת, אוזן קשבת אמיתית, ביטחון וגב חזק, בוגר שיאמין להם, יהיה עבורם דוגמה ויסמן להם מטרות לשאוף אליהן.אני רוצה שיקראו את הספר הזה נשים מוכות, כדי שידעו שגם נפש הילדים שלהן מוכה ומדממת. אני פונה אלייך, אישה יקרה, קבלי אחריות והצילי לא רק את עצמך, אלא גם את הנפשות שהבאת לעולם, ילדייך, שהגיעו לעולם בגלל גחמות, אהבות, טעויות, שטויות, חלומות וכוח. ומי משלם על כך? הילד שמרגיש שהוא מיותר.

 

אני מייחלת לאומץ לכתוב את הספר הבא, לתת כוחות לנשים אחרות בעולם, מהמקום שממנו צמחתי.ויותר מכול אני רוצה, אלוהים, לא לקבור יותר אף אחד מהמשפחה שלי. בבקשה, די לדחוק את אחותי אל הקצה. בבקשה, די לבדוק את הגבולות של אחי. כמה יכולה משפחה אחת לסבול? האם אנחנו מקוללים או שסתם שכחת אותנו? הגעתי לעולם לפני האחים שלי, אני רוצה למות לפניהם, אני לא רוצה לראות אותם סובלים יותר, אני רוצה לראות אותם חיים בשקט ובנחת.

 

אחיי ואני סבלנו מספיק בשביל דור שלם, תן לילדינו אושר ובריאות, די לשרשרת האסונות.כולי תפילה ותקווה לעתיד רגוע יותר ולחיים מלאים בצחוק אמיתי.וכשיגיע יומי לפגוש את משפחתי, אני מקווה שזה יהיה כמו שחלמתי: שאוכל לחבק את אמי ולבקש את סליחתה על שלא השכלתי להבין את מה שהיא עברה, שאוכל לנשום אותה ולהשלים עשרות שנים של אהבה; לפגוש את סבתי היקרה ולשאול אם היא גאה בי, ולהרגיש את הידיים הרכות שלה מלטפות את פניי; לפגוש את סבי, שהעניק אהבה אין־סופית, ואותו, אלוהים, לקחת בלי לחשוב פעמיים.מקווה להשאיר לילדיי ולילדים הבודדים מורשת של תובנות, את הרצון לחיות ולהצליח. זה אפשרי.אם אתה רוצה, אתה יכול! כי חלומות כן מתגשמים!

 

כן, היא חיה, יוספה הקטנה, מקננת בלבי כאב אין־סופי. ארי־אל מתחזקת בזכותה אך גם נשברת מהמחשבות, מהגעגוע. מי חזקה יותר? אני בעצמי לא יודעת. הגעגוע לאימא ולסבתא גדול, והכאב רק מתגבר עם השנים הארוכות ככל שהתובנות מתחדדות ומכאיבות.האם תלמדו מטעויות היום או שתחכו למחר?